יורשי המנוח צאסוואה נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח

החלטה

לפניי בקשה של הנתבעת (להלן: "המבקשת") להורות לתובעים (להלן: "המשיבים") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה (להלן: "הבקשה").

התביעה הוגשה על ידי התובעים לקבלת תגמולי ביטוח בסך של 174,000 ₪ בגין אירוע המוות של המנוח מיום 29.8.2007.

בבקשה נטען כי המשיבים, כעולה בכתב התביעה הינם תושבי חוץ, ללא תעודת זהות ישראלית ואף בכתב התביעה שהוגש לא צוינה כתובתם. המשיבים מתגוררים דרך קבע מחוץ לתחום שיפוטה של מדינת ישראל בזמביה. לטענת המבקשת קיים חשש ממשי במידה ותידחה התביעה כי היא תיתקל בקשיים לגבות הוצאות ושכ"ט שיפסקו לטובתה, ככל שייפסקו. המבקשת לטענתה, הוציאה סכומים נכבדים עבור שכר טרחת עו"ד ושכר טרחת מומחים ועתידה להוציא סכומים נכבדים נוספים בגין זימונם של עדים.

כמו כן, לטענת המבקשת סיכוי התביעה קלושים. לאירוע אין כיסוי ביטוחי בפוליסה מאחר שאין מדובר במקרה ביטוח כהגדרתו בפוליסה היות וחל החריג של ליקוי גופני קודם.

המבקשת סוברת כי נוכח סכום התביעה, יהא זה ראוי וצודק לקבוע את שיעור הערובה בשיעור 10% מסכום התביעה המשוערך, דהיינו סך של 20,000 ₪.

המשיבים בתגובתם, טוענים כי המבקשת עושה מאמץ שלא לשלם על פי פוליסת ביטוח למשפחת הספורטאי הזר שהיה מבוטח בביטוח תאונות אישיות. לטענתם ההלכה היא כי היותו של תובע תושב חוץ אינה מצדיקה כשלעצמה הפקדת ערובה ויש ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות ולחייב תובעים בהפקדת ערובה רק במקרים קיצוניים. לטענת המשיבים, המבקשת "ערב" ההוכחות, הגישה חוות דעת והפכה את התביעה חלקית להתדיינות "קרדיולוגית". לטענתם, סיכוי התביעה אינם קלושים מאחר ולטענתם אין זה סביר כי יקבע העדר כיסוי ביטוחי במצב שיתגלו מחלות קודמות שלא היו ידועות למנוח ולא נתגלו בבדיקות שנערכו לו עובר להעסקתו.

למעלה מכך, נטען כי אין בבקשה ראשית ראיה לכך שהמשיבים לא ישלמו תשלום אם יחויבו לשאת בו. נטען כי עד עתה שולמו כל התשלומים שנדרשו לצורך ההתדיינות.

דיון:

הכלל הבסיסי המנחה את בתי המשפט ביישום תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, הוא זה שנקבע כבר לפני שנים לפיו:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בתי המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה"

(רעא 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647, 650.)

עוד, קובעת ההלכה הפסוקה כי כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט של המדינה, וכשאין בידו להצביע על נכסים בתוככי המדינה, אשר מהם יוכל הנתבע להיפרע, מוצדק בהחלט לשקול חיוב התובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע.

לעניין שיקול הדעת המסור לבית המשפט להטלת הערובה המתבסס אף על שקילת סיכוי התובענה התייחס בית המשפט בע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) 846, בע"מ 850:

"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין אזרחי היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על-כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות"

בתי המשפט נדרשים אפוא לאזן בין זכות הגישה של תובעים לערכאות, לבין זכותם הקניינית של נתבעים, שלא לעמוד מול שוקת שבורה בבואם לגבות את הוצאות המשפט אם יזכו בו.